כיצד נתנהל בקליניקה בין מלחמה לשגרה?

מחשבות וכלים לעבודה טיפולית בתקופה של מעבר בין חירום לשגרה

אירית כבירי לן - אפריל 2026

לאחרונה חווינו תקופה מטלטלת, שבה אזעקות ורעשי טילים פילחו את היומיום והובילו אותנו שוב ושוב למרחבים המוגנים. גם כעת, עם רגיעה יחסית, תחושת השגרה עדיין חלקית ושברירית.בתוך מציאות כזו, אנו פוגשים בקליניקה מגוון תגובות—ונקראים לתווך עומס פנימי, לצד תנועה בין מצב משברי לניסיון לחזור לשגרה, שגם בה יש חוסר ודאות.

מה חשוב להביא לתשומת לבנו כמטפלים, וכיצד נוכל להתנהל באופן שמיטיב גם עם המטופלים וגם איתנו?

נתחיל בסיפור מהקליניקה:

במהלך תקופת הלחימה המשיכו להגיע מטופלים לקליניקה הביתית שלי.מטופלת שלצורך הסיפור נקרא לה סיגל, היא אשת משפחה ועובדת במשרה ניהולית בארגון גדול. שניים מבני משפחתה מתמודדים עם מחלות קשות, כולל אשפוזים מעת לעת. סיגל מגיעה באופן קבוע לטיפול פעם בשבועיים.

במהלך התקופה המשיכה להגיע כרגיל. היא סיפרה שלצד הלחץ, המחלות והאשפוזים, היא ממשיכה לעבוד—למרות שמדובר בעבודה לא חיונית המצריכה נסיעות ממושכות. היא הוסיפה שבבית שבו גדלה חונכה ליציבות ולאיפוק—“לא עושים עניין משום דבר”, גם לא מאזעקות—ולכן מבחינתה הכול ממשיך כרגיל.

התפעלתי מהחוסן ומהיכולת שלה להחזיק תפקוד.

לאחר שהוכרזה הפסקת אש והחלה רגיעה יחסית, סיגל הופיעה לטיפול—בשבוע שבו לא הייתה קבועה. היה שם בלבול, אך קיבלתי אותה. היא סיפרה שהכול כרגיל ושמחה להגיע. שמתי לב שהיא מדברת יותר מהרגיל, באופן שאינו אופייני לה.

בסיום הטיפול לקח לה זמן ממושך להתעורר ולאסוף את עצמה.כשיצאה, רגועה ושמחה, נשארתי עם מחשבה על הפער: בין החזות של “הכול כרגיל” לבין סימנים עדינים—בלבול בזמנים, פטפוט לא אופייני, וקושי להתארגן לאחר הטיפול—שסיפרו סיפור אחר.

החוויה הזו מזכירה לנו שלאנשים שונים דפוסים שונים בהתמודדות עם מצוקה. יש מי שמצליחים לפרוק את המתח הנאגר בגוף תוך כדי ההתנהלות והתפתחות המשבר, ויש מי שמתפקדים היטב בזמן המשבר—אך חווים את "הפריקה" דווקא כשהלחץ יורד.ברמה הפיזיולוגית, זהו מעבר ממצב הישרדות והחזקה למצב שבו מתאפשרת הרפיה—ואז עולים ומתבטאים עומסים שנצברו.

כלים לעבודה בקליניקה בתקופה הזו מול המטופלים:

✔ חשוב לשמור על תקשורת עם מטופלים שהפסיקו להגיע, מתוך מסר של נוכחות ותמיכה—ולהזכיר בעדינות את האפשרות להיעזר בטיפול דווקא בתקופות כאלה.

✔ להיות בעירנות לשינויים בדפוסים—סימנים עדינים ולא שגרתיים, גם בתקופה שמוגדרת כ"חזרה לשגרה".

✔ לתת מקום למה שמתרחש: לשקף, להנכיח, ולזכור שגם חזרה לשגרה היא תהליך ולא נקודה בזמן.

✔ כאשר מטופל שואל “מה שלומך”—אפשר לענות בכנות עדינה. תשובה אנושית, לא מפורטת מדי, מאפשרת מפגש אמיתי ומכבדת את ההתעניינות.

✔ לשמור על תשאול ממוקד ורגיש, כך שיישאר מקום משמעותי לטיפול עצמו.

✔ להתמקד באישי: בתקופות כאלה יש נטייה לגלוש לשיח כללי או פוליטי. לעיתים זהו ביטוי לריחוק רגשי. ניתן בעדינות להחזיר את הקשב פנימה—לגוף, לחוויה האישית.

כלים עבורנו המטפלים:

✔ להתאים את הסטינג למציאות משתנה—גם ברמה הפיזית וגם בהתנהלות: זמני טיפול, היערכות למצבי חירום, ובהירות מול המטופלים לגבי מה קורה בזמן אזעקה. בהירות יוצרת תחושת ביטחון.

✔ להיות קשובים לצרכים שלנו: לעיתים עולה צורך להפחית עומס, לשנות קצב, או להגדיר מחדש את מסגרת הטיפול. זה חלק מהיכולת להמשיך להחזיק מרחב עבור אחרים.

✔ לאפשר גמישות בגבולות, מתוך ידיעה שהם בידינו. גם אם נעשים שינויים זמניים—ניתן תמיד לדייק אותם מחדש בהמשך.

תקופות מטלטלות יכולות להופיע בזמנים שונים ומסיבות שונות. גם כאשר יש רגיעה יחסית, עבור רבים החזרה לשגרה מרגישה חלקית בלבד כי דווקא אז מתאפשרת רמה מסוימת של הרפייה ופריקת המתח שנאגר.

גם כשהמציאות נרגעת מבחוץ, התהליכים הפנימיים ממשיכים לנוע—והנוכחות שלנו כמטפלים היא העוגן בתוך התנועה הזו. 🌿